פסק-דין בתיק ת"א 9259-08-09

1.         לפניי תביעה לפיצוי בגין אירוע שהתרחש ביום 25.11.08 בבית ספר "גלעד" שבנצרת עלית, בעת שהתובע, יליד 18.12.2000, היה תלמיד כיתה ג' בבית הספר.

על פי הטענה, התובע, אשר רץ במסדרון בית הספר בדרך לכיתתו, נתקל ברגל שולחן אשר היה מוצב במסדרון, נפל ונפגע בשיניו.

הראיות

2.         התובע, תלמיד כיתה ו' כיום, לא העיד.

מטעמו העידו אמו וסבתו. האם לא נכחה כלל באירוע ואף לא אחריו. הסבתא הוזעקה לבית הספר לאחר שדווח לה לאימו של התובע על הפציעה וזו הזעיקה את סבתו.

מטבע הדברים, מאחר שהאם לא היתה נוכחת באירוע ואף לא הגיעה לבית הספר אחריו, אין היא יכולה להעיד ביחס לפרטי האירוע. תצהירה רלוונטי, בעיקר למהלך הטיפול בתובע לאחר האירוע.

מתצהירה של הסבתא ומעדותה עולה כי הסבתא, המתגוררת בקרבה לבית הספר, הוזעקה על ידי בתה, אם התובע, לבית הספר לאחר שדווח לאם על האירוע. כאשר הגיע לבית הספר, מצאה את נכדה כאשר שלוש משיניו שבורות והוא מדמם ובוכה. לדבריה, פנה אליה מנהל בית הספר וניסה להקל ראש בחומרת הפציעה, כך על פי תיאורה. 

בצמוד לתצהיר האם הוגשו מסמכים המעידים על תשלומים שונים בגין הטיפול בתובע וכן תעודת רופא, מיום האירוע, 25.11.08 המתעדת את החבלה בפניו של התובע, את פרטי האירוע כפי שנמסרו לו ואת הטיפול אשר ניתן לו כ"עזרה ראשונה".

אלו ראיות התובע.

3.         הנתבעת, מצידה, הזמינה לעדות את מנהל בית הספר בזמן האירוע וכן את אב הבית.

אב הבית, אשר העיד כי תפקידו התמקד באחזקה, מסר כי אינו זוכר במדויק את האירוע. עם זאת, ידע הוא לומר כי השולחנות אשר הוצבו במסדרונות, הוצבו במעין "מגרעת" הקיימת בקיר, בצמוד לקיר, והיו מיועדים לזמני תגבור והכנת שיעורים של התלמידים. אב הבית העיד כי רגלי השולחן היו קעורות כלפי פנימה והן אינן בולטות אל מעבר לקו השולחן. השולחן המדובר, כך העיד אב הבית, הוצב במרחק של לפחות מטר מדלת הכיתה.

מנהל בית הספר הסביר כי השולחנות אשר הוצבו במסדרון שימשו כפינות עבודה במהלך שעות הלימודים הרגילות לצורך פעילות לימודית. תיאורו אודות מבנה רגלי השולחן אינו תואם את תיאור אב הבית והתיאורים שמסרו שניהם אינם מתיישבים עם השולחנות הנראים בתצלום אשר צולם על ידי החוקר מטעם הנתבעת ואשר הוגש. מנהל בית הספר לא היה עד לתאונה, אולם לדבריו, לאחר הפציעה, בירר עם המורה האחראית, (אשר כיום הוא אינו בטוח לגבי זהותה), ונמסר לו כי התובע רץ ונפל. מנהל בית הספר מסר כי לאחר האירוע ערך דו"ח, אותו הביא עימו לדיון, דו"ח אשר לא היה ברשותם של הצדדים קודם לדיון.

בדו"ח, המבוסס, לדברי העד, על דברי המורה, דברי התובע ודבריהם של תלמידים נוספים, נרשם תיאור האירוע כך:

"א' רץ במסדרון נפל ואז רץ לשירותי בנים. אף אחד לא דחף אותו הוא נתקל ברגל השולחן נתקל בו וברצפה ועשה חליקה על הברך".

העד הדגיש כי את הדו"ח הוא רשם על פי דבריהם של מי שהיו עדים לאירוע הנפילה, "מפי ראשון" לדבריו (עמ' 15 ש' 31). הוא הוסיף וענה, לשאלות בית המשפט, כי זכרונו את האירוע, במעמד עדותו בבית המשפט, אינו מלא וכי האמור בדו"ח מייצג נכונה את הנסיבות כפי שנמסרו לו (עמ' 16 ש' 9-11). הוא ביקש כי בית המשפט ייתן משקל לאמור בדו"ח.

עיון בתצלומי המסדרון אשר ניטלו על ידי חוקר מטעם הנתבעת, מלמד כי השולחנות אינם צמודים לאורכם אל קיר המסדרון, כפי שניתן היה להבין מעדויות אב הבית ומנהל בית הספר, אלא ניצבים במאונך לקיר, באופן שהם בולטים אל תוך המעבר המשמש את הילדים היוצאים ונכנסים מן הכיתות. כמו כן, השולחן בו נתקל התובע על פי הטענה, מוצב בכניסה לכיתתו של התובע בקרבה לדלת הכניסה לכיתה. רגלי השולחן גם הן אינן תואמות את העדויות ובעניינים אלו מבכרת אני את "מראה העיניים", על יסוד התצלום, על פני עדויותיהם של השניים אשר זיכרונם את האירוע, אשר אירע לפני כחמש שנים, הוא מוגבל ביותר כפי שעלה מדבריהם.

4.         בתיק הוגשה חוות דעת מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט, פרופ' ד. לאופר, מנתח פה ולסת, אשר קבע כי לא נותרה אצל התובע נכות צמיתה, אולם כתוצאה מן הפגיעה הוצאו הוצאות לצורך שיקום הפה, בסך 1,800 ש"ח בהתאם לקבלות אשר הוצגו בפני המומחה וכן התובע ייזקק לטיפול בעתיד בסתימות בשתי שיניו הקדמיות בסכום של 11,200 ש"ח ולטיפול בשן 12 בעלות של 3,100 ש"ח עד גיל 17 ולאחר מכן כל 12.5 שנים בסך של 2,000 ש"ח. בפני המומחה הוצגו מסמכים המתעדים את הטיפול אשר ניתן לתובע בסמוך לאחר הפגיעה.

לא התבקשה חקירת המומחה, לא הועלתה על ידי הצדדים כל טענה ביחס לקביעותיו וממצאיו והנמקותיו מקובלים עלי.

5.         הראיות אשר הובאו על ידי התובע דלות ואינן כוללות התייחסות לנסיבות אירוע הנפילה עצמו. התובע, ילד בן 12 כיום, לא העיד וגם העדים הנוספים לאירוע, ככל הנראה, הם ילדים. אמו של התובע הסבירה כי החליטה שלא יעיד במשפט זאת מאחר שהוא סובל מבעיות שונות כמפורט בתצהירה והיא ביקשה למנוע כי תיגרם לו פגיעה נפשית. הסבר זה הוא סביר ומתיישב עם ההגיון, גם אם עלול היה לעלות במחיר של העדר יכולת להוכיח את התביעה.